דאגה ומסירות לזולת

הרה"ק רבי יששכר דב מבעלזא זצ"ל סיפר לקהל חסידיו, עד היכן צריכה להיות הדאגה והמסירות לזולת. במיוחד של מנהיג.

מעשה באדם שלמד במשך שנים את מקצוע הרפואה ועשה חיל בלימודיו, ולאחר שסיים את שנות לימודיו, היה צריך לקבל הסמכה מאת רופא גדול ומפורסם. הגיע אותו אדם לרופא המפורסם. שאל הרופא הבוחן: "מהי התרופה לאדם שנפצע ודמו קולח?" השיב הנבחן: "לוקחים תרופה פלונית והיא עוצרת את הדם". המשיך להקשות הבוחן: "וכשאין תרופה זו נמצאת, מה צריך לעשות?" השיב הנבחן: "אפשר לקחת תרופה אלמונית והיא תעצור את הדם". שאל שוב הבוחן: "ואם גם תרופה זו אינה נמצאת?" השיב הנבחן : "לוקחים חתיכת בד ושורפים אותה ומניחים את האפר על הפצע וכך נעצר הדם".

שוב שאל הבוחן: "ואם אין גם חתיכת בד, מה צריך לעשות?" נשאר הנבחן ללא תשובה ומענה. פסל הרופא את הנבחן ולא נתן לו את התעודה המיוחלת. הנבחן לא ידע מה לעשות מרוב צער. כיצד יתכן, שכל מה שלמד במשך שנים והתמחה במקצוע הרפואה הכול ירד לטמיון בגלל שלא ידע להשיב על מקרה כזה? הוא פנה לבוחן ושאל: "מה על הרופא לעשות במקרה כזה, הרי אין חתיכת בד, כיצד ניתן לסייע לחולה?". השיב לו הרופא הבוחן: "בשעה שאין בד ובגד לשרוף בכדי לעצור את הדם, אז החובה עליך לקרוע בד מבגדיך שלך ולחסום את קילוח הדם. אינך ראוי לשמש בתפקיד רופא אם אין מצב החולי נוגע לליבך, עד כדי שתקרע בד מבגדיך. כך צריכה להיות ההרגשה כלפי הזולת, ולכן פסלתי את בחינתך".